החיים הפשוטים

החיים הפשוטים בקצחי היו פשוט נהדרים.

קיבלנו מפתח לבית מטפסים בקצחי העליון, כפר קטן ליד צ׳יאטורה. רוב הזמן הבית עומד נטוש ומדי פעם מגיעים מטפסים לישון בו או לעשות שם קמפינג. הבית עצמו חמוד מאוד ואחרי שנקינו אותו מעט, הסרנו את קורי העכביש וגם סידרנו לעצמנו כיור מאולתר הבית בכלל נהיה נהדר. בבוקר אני או אריק היינו יוצאים למעיין למלא מים - לשתיה, שטיפה והכל. היינו מבשלים לעצמנו והמכולת הקרובה היתה במרחק חצי שעה הליכה. אלה היו יומיים וחצי של ניתוק ואנשים מרתקים.

הגענו בלילה. המונית לקחה אותנו לכפר הנידח. כשנכנסנו לא היה אור והפנסים שלנו האירו על קורי עכביש במקומות שונים. נכנסנו לחדר השינה, אירגנו לעצמנו מיטה, זחלנו לשקשים והחלטנו שמחר הבית הזה יראה טוב יותר. 

בבוקר קמנו, הכנו ארוחת בוקר טובה, טיטינו קצת את המקום מחתיכות תיקרת העץ המתפרקת והלכנו לטפס. 

קצחי סווטי - המנזר על העמוד, כפי שנשקף מהמקום של מקס

 

המצוק ממש יפה. טיפסנו ליד מנזר על עמוד - קצחי סווטי. התחלנו מהסקטור שממש ליד הכנסיה, אבל בצהריים השמש כבר נהייתה חזקה מדי והחלטנו לעבור לסקטור אחר של המצוק. בדרך לסקטור השני פגשנו בחור שהתעקש שניקח מים קרים והפגיש אותנו עם מקס, אב המנזר. מקס התחיל לבנות מנזר שני בסקטור הנוסף של המצוק אבל הוא לא התנגד שנטפס שם. אחרי עוד כמה מסלולים ולקראת הערב הוזמנו לאכול איתו. האוכל היה ביתי, בסיסי וטעים, חוץ מהלחם שהיה קשה ושמשום מה הוא טען שזה יותר טוב לעיכול מלחם טרי, אבל הוא בכל מיקרה נתן לנו כיכר לחם טריה הביתה. במנזר היו גם שני ילדים קטנים שבאים לעזור לו בחופש לבנות את המנזר הבא, וכפי שהתברר לנו ביום המחורת יש עוד איזה חמישה אנשים שמתנדבים בבניית המנזר. 

האבא מקס הוא איש מאוד חזק. בשיחה התברר לנו שהוא זה ששיפץ את המנזר על העמוד, ניקה את כל המקום מזבל, הרחיב את המבנה והתערבב עם אנשי הקהילה עד שהחזיר את המנזר הקודם שהיה במקום לגדולתו - מקום מוכר, שאנשי הכפרים מטפחים אותו, ואתר למבקרים רבים שכמובן מביא הרבה כסף לכנסיה מתרומות שמשאירים המבקרים. הוא סיפר גם שנאבק עם הכנסיה שיכירו במקום כמנזר וכנסיה. אליה וקוץ בה, הכנסיה הכירה במקום כמנזר עתיק וחשוב, אבל גם אמרו שבהיותו נזיר אסור לו לרדת מהעמוד ואסור לו לדבר עם אנשים. הוא חי ככה כמה שנים אבל אחרי שהגיע תייר מיפן במיוחד כדי לבקר אותו ולדבר איתו ואסור היה לו לדבר עם אותו תייר, נמאס למקס. הוא רב עם הכנסיה, והחליט לפרוש. בסופו של עיניין הם הגיעו לפשרה שמאפשרת לו לבנות מנזר חדש ממול. קשה בגיל 60+ לעזוב את מה שבנית ויצרת במשך 20 שנה ולהקים הכל מחדש. אבל הוא החליט לעשות את זה כי הוא לא התכוון להמשיך להיות אסיר כל חייו.

לאחר ארוחת הערב אצל מקס חזרנו הביתה ועשינו טיול של שעה למכולת וחזרה. שם התברר לנו שאין ירקות וכדי לקנות ירקות צריך ללכת לחנות נוספת במרחק של עוד כחצי שעה ,שגם שם לא בטוח שיהיו ירקות. אז החלטנו שבצל ושום יהיו חברינו הטובים כירקות ושמלפפונים חמוצים יכולים לדמות מלפפונים חיים וחזרנו עם השלל הביתה. בישלנו ארוחת ערב מפוארת ואריק סידר את החשמל כך שאפילו היה לנו אור ושמנו מוזיקה במערכת שהיתה במקום. הלילה השני כבר היה הרבה יותר כיפי. הרגשנו בבית.

בלילה היתה סערה מטורפת, כזאת שהבומים של הרעמים גרמו לי להעיר את אריק ולהגיד שיקום לבדוק אם זה לא מישהו שמנסה לפרוץ לנו לבית. אבל אלה היו רק רעמים וקמנו בבוקר ליום יפה. אריק הלך להביא מים מהמעיין, הכנו חביתה ושידרגנו אותה עם בצל ושום. אפילו עשינו כביסה. לאחר מכן הלכנו לטפס. 

טיפסנו שוב ליד הכנסיה הישנה ואז עברנו לחלק החדש של מקס. היינו עייפים אז החלטנו לא לטפס יותר ופשוט ישבנו קצת עם מקס ואמרנו לו שלום.

השקיעה בדרך למכולת

חדר השינה שלנו

ארוחת הבוקר

מביאה מים מהמעיין

המצוק

עלינו חזרה הביתה מהמצוק. היו לנו את רוב המצרכים וההליכה למכולת נראתה מיותרת. אם זאת היו חסרים לנו כמה תפוחי אדמה למרק וביצים לארוחת בוקר. והחלטנו לבקש מהשכנים. כשעברנו ליד הבית היחיד שבו ראינו אנשים יום קודם קראנו לאנשים. יצאה אישה וילד קטן. האישה לא דיברה רוסית ובטח שלא אנגלית. בשפת הסימנים, יותר נכון תוך עשיית קולות של תרנגול, אריק ניסה להסביר שהוא מבקש שני ביצים ובתמורה הוא רוצה להביא לה כסף. מופע הפנטומימה של אריק גרם לאישה לצחוק מאוד, אבל זה לא עזר לה להבין מה אנחנו רוצים ממנה. היא עזבה את הילד הקטן שפרץ בבכי כנראה כי הוא לא רגיל לראות אנשים זרים, והלכה להביא את השכנה דוברת הרוסית. אחרי שהשכנה תירגמה מה ביקשנו האישה חזרה עם שתי ביצים ושק מלא בתפוחי אדמה. לקחנו 4 תפוחי אדמה ורצינו לשלם. היא לא היתה מוכנה לקחת כלום. כי ככה זה בגרוזיה. הם פותחים את הבית ואת הלב ונותנים הכל לאורחים שמתיחסים אליהם בכבוד. 

בישלנו מרק ואחרי הארוחה אריק הלך למעיין למלא לנו מים למקלחת. אחרי כרבע שעה הוא חזר ושמעתי את אחד השכנים שואל אותו אם הוא שותה יין. אריק אמר ״כן״ והשכן ביקש לחכות חמש דקות. אחרי כרבע שעה שמענו את השכן מבקש עזרה. הוא הביא עמו 2 ליטר יין ביתי, צלחת מלאה סולוגוני (גבינה), צלחת מלאה בדרג׳ני (חצילים עם אגוזים) ולחם. לשכן קוראים פסו. איש גדול עם לב ענק. ברוסית קלוקלת, כמה מילים בגרוזינית שאריק כבר למד והרבה סימני ידיים הם הצליחו לתקשר לא רע - שוב נאמרו טוסטים מרגשים, רק שהפעם לא כמו במסטיה הופיע חוק חדש. גברים שותים עד סוף הכוס. אז אריק ופסו שתו יחד 2 ליטר יין. הוא רצה להביא עוד בקבוק אבל הצלחנו להסביר שאריק כבר ממש שיכור. הוא הבין לגמרי את המצב ואמר שהתרופה היחידה היא ללכת לשתות אצלו קפה. ככה הכרנו את אישתו טיה וראינו את בנו הקטן, שישן.  

הם האנשים הכי נהדרים שיש. אין להם כמעט כלום במובנים שלנו - אין בכפר צנרת מים, את המים ממלאים במעיין,יש חשמל אבל הוא מתנתק גם בימי הקיץ אז על החורף אין בכלל מה לדבר, המכולת הקרובה היא המרחק חצי שעה הליכה, בימי הקיץ הם חייבים לחטוב עצים להסקה בחורף, והם כולם - פסו, טיה (שבעזרת השם תלד בקרוב), הילד ואמא של פסו חיים מהמשכורת של אמא של פסו, מזיה. היא אחות בבית החולים בצ׳יאטורה. הוא וטרינר אז הוא מרוויח מדי פעם כשנותן זריקות לחיות משק. אבל לא מעבר לזה.  אבל יש להם לב ענק - הגענו כאורחים והם כיבדו אותנו ונתנו לנו הכל, מכל הלב, בלי שום תמורה.

השארנו אצל פסו חמסה שתשמור עליו ואילו אנחנו קיבלנו תמונה שלו שתטייל איתנו בעולם. 

בפעם הבאה נשגיע לגרוזיה נסע לבקר אותו. 

פסו וטיאה - איש גדול עם לב ענק

  אחרי הערב עם פסו לקחתי את אריק נשען עלי למיטה. לא קמנו לטפס ביום למחורת. האמת שזה היה בגלל השיכרות אבל ממילא ירד גשם ולא היינו מצליחים לטפס. היינו צריכים לעזוב כדי להספיק לעלות לקזבג. אכלנו ארוחת בוקר טובה, ארזנו את הדברים באיטיות, לקחנו את הזמן בקצב של הכפר - בלי למהר. ועלינו על מונית שהזמין לנו פסו לצ׳יאטורה.

היה מאוד קשה לעזוב את קצחי. החיים הפשוטים הללו קירבו בנינו מאוד. נהננו, נשמנו, לקחנו את הזמן ואת הכל בקלות. מה שהיה חשוב זה מה נאכל, שהבית יהיה נקי ונעים, שנטפס ושנבלה יחד או עם האנשים שהכרנו. זה אומנם היה יומיים אבל הספיק כדי להעביר אותנו לשקט הזה. החיים בקצחי הם בשום צורה לא קלים, החורף קשה וזה מקום שמאוד בודד לגדל בו ילדים, אבל במצב הזה שבו אנחנו היינו הייתי נשארת שם עוד שבוע לפחות.

נפרדים מהבית הזמני שלנו

קחצי סווטי - עוד פעם אחת